פסק-דין בתיק ב"ל 685-10-12

1.         בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 25.7.12 אשר קבעה כי לא חל שינוי בדרגת הנכות הצמיתה שהותאמה למערערת והותירה אותה עם 5% נכות. החלטת הוועדה ניתנה בעקבות פסק-דין הרשמת שלי וולך מיום 3.6.12 אשר החזיר את עניינה של המערערת לוועדה לבחון קשר סיבתי בין CMC בידיה לבין התאונה שהוכרה ותשקול הענקת נכות וכן תדון בטענה לענין החמרה של  CTS יד שמאל והאם יש מקום להעניק נכות גבוהה יותר.

2.         המערערת עבדה שנים רבות כקלדנית וכתוצאה מעיסוקה זה החלה סובלת  מפגיעות בשורשי כף היד.

            התובעת הגישה הודעה על פגיעה בעבודה נוכח פגיעותיה והמשיב אישר כי פגיעותיה הן פגיעות מהעבודה.

3.         המערערת טוענת לשתי טעויות משפטיות של הוועדה.

            האחת - לטענתה הוועדה טעתה כאשר קבעה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין פגיעתה "שינויים ניווניים קשים שאובחנו בשתי כפות הידיים והאצבעות" לבין תנאי עבודתה כקלדנית.

            באשר לטעות זו מחלקת המערערת את טענותיה לשתיים: פקיד התביעות אישר ב- 2006 את תביעת התובעת ללא סייג, אין לוועדה הרפואית סמכות לשלול את הקשר הסיבתי בין הפגיעות שהוכרו לבין מצבה הרפואי (מפנה לפס"ד בן ישי).

            אמנם הוועדה טרם פסק-הדין ביקשה להתייעץ עם רופא המוסד על מנת לבחון את הקשר הסיבתי שבין הפגיעה CMC לבין תנאי העבודה, אך חלף התייעצות, שלחה שאלה לרופא המוסד, האם השינויים הניווניים הינם מחלת מקצוע ולאור התשובה השלילית קבעה את קביעתה שהיא שגויה.

            לטענת המערערת על הוועדה היה לדון ולקבוע קשר סיבתי בין הפגיעות לבין העבודה ואילו הוועדה כל שעשתה בחנה את הפגיעה ברשימת מחלת המקצוע ומשלא נמצאה בין מחלות המקצוע כמחלות של קלדנות, דחתה את הקשר הסיבתי.

לדעת המערערת הוועדה התקבעה על תשובתו של רופא המוסד בניגוד לפסק הדין לפיו על הוועדה לבדוק האם שינויים ניווניים יש להם קשר סיבתי בין עבודה כקלדנית לבין הנזק בכפות הידיים.

            הטענה השניה - הייתה כנגד ההחלטה לקביעת אחוזי הנכות בעניין CTS. המערערת טוענת כי הוועדה טעתה כאשר התאימה למערערת נכות צמיתה לפי תקנה 31(4)12(I) של 5%, שכן אפילו היה מדובר בתסמונת קלה היה להתאים עבורה עפ"י סעיף קטן (II) לתקנה, 10% נכות.

            המערערת טוענת כי הוועדה לא מילאה אחר פסק-הדין ולא דנה מחדש ואף לא נתנה כל הסבר מדוע היא קובעת כי בגין הפגיעה הקלה לטענתה מדובר ב- 5%.

4.         המשיב טען מנגד כי טענת המערערת כי לוועדה לא הייתה סמכות בעניין שלילת הקשר הסיבתי לאור החלטת פקיד התביעות,  אינה ישימה במקרה זה שכן הפגימה שהוכרה בשנת 2006 על תאונה מ- 2004 היה CTS שמאל אצבעות הדק/דלקת בשתי אצבעות.

            המשיב טוען כי הוועדה פעלה על פי פסק הדין וקביעתה בדבר הממצא הקליני כי השינויים הניווניים של האגודל ואצבע הדק מנומקת ולכן פעלה כדין בענין זה. המשיב מפנה  לפסק-דין עשת בו נקבע כי הסמכות לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין אירוע שהוכר כתאונת עבודה לבין ליקויים שהופיעו בשלבים מאוחרים יותר נתונה לוועדה הרפואית.

            המשיב טוען כי הוועדה קיימה את הוראות פסק-הדין ובחנה את הקשר הסיבתי בין ה- CMC לבין התאונה והחלטת הוועדה מפורשת ומנומקת.

            באשר ל- CTS, החלטת הוועדה היא סבירה, מנומקת ומשיבה מדוע החליטה ליתן 5% נכות במקרה של המערערת בדיוק כפי שהתבקשה בפסק-הדין, לכן מבקש המשיב כי הערעור ידחה.

5.         לאחר שבחנתי את כל טיעוני הצדדים וכן את הפרוטוקולים של הוועדה ופסק-הדין, אני קובעת כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי.

            באשר לטענות שעלו נגד החלטת הועדה CTS יד שמאל, דין הערעור להידחות שכן הועדה פעלה בהתאם לפסק-הדין באופן דווקני.

            יתרה מכך, הועדה הרפואית היא זו הסוברנית לקבוע את אחוזי הנכות הנקבעים למערערת וכל שעליה לעשות הוא לנמק מה הביא אותה לקביעתה הרפואית הזו.

            הועדה מסבירה בנימוקיה כי אחוזי הנכות שקבעה משקפים את הבדיקה הקלינית שבה נמצא "פגיעה תחושתית בלבד", פגיעה שלטענת הועדה נצפתה כבר ב- 2007. עוד מנמקת הועדה את קביעתה ואומרת כי הנכות נקבעת עפ"י הבדיקה הקלינית ולא בדיקת ה- EMG המשמשת בדיקת עזר בלבד.